דרשה לבר מצווה של שחף

הדרשה של שחף לבר המצווה
צהריים טובים אורחים יקרים,
הבוקר הזה הוא אחד המרגשים בחיי.
בבוקר הזה, עליתי לתורה, והוארו פניי.
מקננת בי תחושה מופלאה,
ונדמה לי, שתשאיר בי לעד את חותמה.

כשעמדתי שם, בבית הכנסת, וקראתי בתורה,
הבנתי כי בהיותי יהודי טמונה העוצמה.
זו משמעותה של הברית, זו משמעותה של תורה,
שנתנה לעם היהודי, והפכה אותו לעם סגולה.

ואני עומד כאן ומתרגש,
רוצה להודות על כל מה שיש.
לנסות ולהבין משמעה של בגרות,
לפענח היכן בדיוק טמונה המהות.

ונדמה לי שהתשובה לכך היא בשורשיי ובמשפחתי,
אשר בזכותם דרך ארץ ומוסר היו לנחלתי.
שנים שנוטעים בי דעת וחכמה,
שנים שתומכים בי באהבה, שאין בה תנאי או פשרה.
הם עושים זאת כבר שלוש עשרה שנים,
במסירות ללא גבולות וסייגים.

אני חושב שזה התחיל ממש עם הולדתי,
כשבחרתם אתם, אימי ואבי, ב"שחף", להיות לו לשמי.
נכון הדבר, כי בים יש רוגע ואופק שאינו נגמר,
ובקשתם זאת עבורי ליום המחר...
אך יש כאן, הוריי, גם משמעות נוספת,
שאולי מעיניכם מעט נסתרת...
שהרי מדובר בציפור, שצבעה לבן וצחור,
והרי הצבע הזה הוא סמל לטוהר מידות, לנועם ולאור.
ואולי, ייחלתם עבורי לטוהר המידות הזה,
כדי שאהיה לאדם בכל דבר ומעשה.
כך, אהיה לאיש, שהמצפון כנר לרגליו,
ואהבת האדם היא שמנחה את דרכיו.
כי אז, במעופי, במהלך חיי,
אדע את כיווני, ואבחר על פיו את דרכיי,
וכשארצה לנוח, להרפות מעט מן המשא, שעל כתפיי,
אדע היכן, מתי וכיצד לנחות עם רגליי...

אני, שחף, ילד בכור להוריי,
ובאותה העת משמש גם דוגמא לאחיי.
בבכורה יש זכות גדולה, להוריי ולי באותה המידה.
יחדיו הבנו את משמעה של הורות,
ובנינו יחסים שיש בהם כבוד ורעות.
כל יום מחדש –
אני מוצא בהם טעם של ממש,
מנסה ליישם ערכים וסגולות,
ולשמש לאחיי, אלמוג וליאור הקטנה, לסמל ולאות.
והיום, כשאני כבר נער ובוגר,
בתוכי אני מתפלל,
שאוקיר ואכבד,
שאכיר תודה מן הלב,
על שנים של גדילה וצמיחה,
על השקעה מרובה.
לצידם של הוריי היקרים, שעשו עבורי את הכול,
נמצאים סבתא רותי וסבא פפו הגדולים מכול.
הם שלמדו אותי מה ערכה של נתינה,
ועושים זאת עד היום באהבה גדולה.
הלוואי,
שתישא ההשקעה הזו פרי ותמורה,
שאגמול לכם כל קרוביי ורעיי באותה המידה.
גם אתכם, סבתא רבקה וסבא יוסי אברך מן הלב,
ומקווה כי תראו באושרנו ובשמחתנו בכל עת.

אהבות רבות בחיי.
ואורן משתקף היטב בפניי.
אני מכור למשפחתי, ואוהב אותה בכל ליבי.
אני דייקן מטבעי,
ויש גם את אלה שיאמרו, כי מנומס וחברותי.
למחשב אני מחובר שעות,
ובאילו שלא, עושה ספורט לרוב.
אני מדבר, לעיתים ללא סוף,
שר לקרוביי, כי זה עושה לי טוב.
מניע את הגוף והנפש על פי הקצב,
ויכול לרקוד בטרוף ובשצף.
במעט הזמן שעוד נותר,
אני מציק לאלמוג, כשאפשר וכשמותר.
בסך הכול אני ילד די רגיל,
שגדל עם הגיל, ובין זכויות לחובות מנווט, כרגיל.

לא אלאה אתכם אורחיי, בפירוט חובותיי,
רק אומר, שמהם אינני פטור,
וכוחם רק עולה לאין שעור.
נראה שזה מחיר ההתבגרות,
שהרי, בתוכנו אנו מייחלים כבר לעצמאות.
משתוקקים להיות כבר גדולים,
להחליט החלטות נכונות בחיים,
לומר להורינו שאנו יכולים,
שיסירו דאגה מליבם, כי אנו, עוד רגע, כבר עפים...
ובמעוף הזה, במסע שכולו שלי,
חלום ומשאלה נרקמים בתוכי.
על פי הכתוב בספרים, ההתבגרות היא תהליך,
מורכב , מתיש, ולעיתים גם מביך.
נכון הדבר, כי מהעז, מן הקושי, עוד יצא המתוק,
אך הסבלנות היא מילת הקסם, היא הקוד.
לכן,
מקווה כי אזרום עם רוח השינויים,
ואנהג נכונה בעת מבוכה וקשיים.
שאשכיל להבין
ש...אם נופלים, גם קמים,
שמהקושי רק עולים וצומחים.

אני מקווה, כי שמחת החיים, שצמחתי לתוכה,
תלווני בכל מקום ושעה.
ואם אנהג בכבוד ובדרך ארץ בסביבה,
כי אז, אצא נשכר פי כמה.
"איזהו המכובד? המכבד את הבריות..."
הלוואי כי אהיה לאהוב ולמכובד עד מאוד.

תודה רבה.